סיפורי אבידר

גנבו לי את הטלפון. הבנה מיידית, חד־ערכית, חדה וכואבת. הלך לי הטלפון. לא שכחתי, לא הנחתי בחדר השני, לא נשאר באוטו. הטלפון שלי איננו. נקודה. זה התחיל כל כך אחרת. בוקר תל אביבי רגוע, מקיאטו ארוך, חבר טוב ושיחות של הורדת דופק אחרי שעה בחדר כושר. רצינו פשוט להנות מהכיף הראשוני, ממה שבספרות מכנים לעיתים "רגעי חסד" (Grace) – אותם רגעים נדירים שבהם אנחנו מתעלים מעל היומיום ונמצאים בנוכחות מלאה, במצב של Being. הטלפון שלי נח על השולחן, הפוך ושקט. שלא יפריע לאושר הזה. הרקע היה מושלם. לה

כבר חודשיים שזורמים מים שהותפלו בחדרה אל תוך הכינרת. הרבה מים. צינור גדול עם הרבה צול בקוטר. פשוט פתחו את השיבר, וממלאים את הכינרת. המים הצלולים, מי שתיה כשרים וטעימים, ישר ממכון ההתפלה - אל הכינרת. כרגע הם זורמים באפיק נחל צלמון בעוצמה וממלאים את הכינרת במים. מי ים שעברו התפלה ונשאבו מזרחה במעלה הגליל התחתון עד לאפיק הצלמון בואך חופי הכנרת במגדל. בא לי לשתף אתכם בחוויה. יום של תענוג. שילוב מנצח של חברה טובה, שמש חמימה ומדריכת טיולים חביבה הוציא אותנו בשבע וחצי מהבית עם סנד

סבא שלי היה חייט. אבא שלי כבר העסיק חייטים שתפרו עבור החנות שלו את מיטב מעילי הצמר של נשות תל אביב. לי אין מושג אם חולצה ירוקה מתאימה למכנס חום. אימא שלי כתבה על אופנה, הוזמנה לתצוגות בפריז כעיתונאית בכירה, ערכה מגזין אופנה יוקרתי, כמעט כמו מריל סטריפ ב“השטן לובשת פראדה”, רק שהיא הייתה טובת לב ולא ידעה לכתוב מילה רעה אחת. המזכירה שלה בשנים שהייתה עורכת, הייתה יותר חברה מאשר מזכירה. וכמו שלא ידעה לבשל, למרות שפרסמה ספרי בישול רבים, כך גם הטעם שלה בבגדים לא היה משהו. ואני, מהבח

אותי לא בחרו לוועד הכיתה. עובדה. לא הייתי מהמובילים החברתיים בתיכון, לא כיכבתי בחוג לריקודי עם, והרומן שלי עם "צופי דיזנגוף" הסתיים במחנה קיץ אחד שבו נשלחתי הביתה בבושת פנים, באמצע החגיגה. המדריך תפס אותי במגורי הבנות. סתם, אל תפליגו בדמיון; רצו להרתיע את כולם אז בחרו את החנון הכי גדול במחנה ושלחו אותו הביתה למען יראו וייראו. האמת המתסכלת היא שלא היה לי שום קשר עם אף אחת מהבנות שם. סתם נכנסתי לשמוע מוזיקה מהטרנזיסטור, והמדריך, בחושים של קולונל, סימן אותי כמטרה. לא שלא רציתי ל