סיפורי אבידר

בוקר. אנחנו בדרך אל העיר. תור המכוניות מזדחל מכיכר אל כיכר בדרך החוצה מהשכונה. נסיעה איטית, לא לחוצה, בלי תמרוני עקיפה ובלי נהיגה במסדרון הצר שבין שני טורי המכוניות. אנחנו ממש לא ממהרים, ובאופן מפתיע גם כל השותפים שלנו לכביש התעוררו הבוקר רגועים. עד לאירוע. אני נוהג כמעט על השול. בהמשך אני מבחין בקטנטן על האספלט. הוא קפץ מהמדרכה, בלי מבוגר אחראי לצדו. מקפץ בשמחה לעבר המדרכה שממול, והמכוניות ממשיכות להזדחל, פגוש צמוד לפגוש. הנהגים כלל לא רואים אותו. רק אני. אני קופא במקומי. הר

השדון הצהוב מרחוב דובנוב בחירות. לא הבחירות לכנסת. הבחירות שלנו. עוד הרבה לפני שלמדנו להצביע, למדנו לבחור. מהרגע שהפסקנו לזחול והתחלנו ללכת, בחרנו לאן ללכת, אחר כך עם מי ללכת, ובסוף גם איך לחיות. החיים היו פשוטים. כך או אחרת. לא רק ימין או שמאל. הבחירות היו דיכוטומיות, ברמה הכי בסיסית של החיים. חוף גורדון או מציצים, הולכים לבית הספר או מבריזים, חמוץ או מתוק, קלטות בטא או VHS, אלביס או קליף ריצ'ארד, אייקה היפה או נתי הבלונדינית. לא היו הרבה אפשרויות, אבל הייתה לנו הזכות לבחור

בארוחת ששי, הנושא העיקרי בכל רחבי העולם יהיה לבטח מסי מול נבחרת ספרד. אלא אם מדובר במשפחה ללא לימודי ליבה, ללא תשתית אינטרנטית, בעולם בו משחק פוטבול הוא קטטה המונית של עשרים ושנים בריונים עם קסדות ורצח בעיניים הרודפים אחרי כדור אליפטי שאסור לבעוט בו, ולא בלט מודרני של 22 וירטואוזים המכדררים בכדור עגול עם הפסקת שתיה כל רבע משחק שהומצאה בכלל לטובת עוד כמה תשדירי פרסום הנמכרים בעשרות מיליוני דולרים. אחרי שלושה שבועות של משחקי כדורגל הזויים בין מדינות נעלמות למעצמות על, כשמדללים

המונדיאל. אירוע עולמי חוצה מדינות, חוויה מזוקקת לחובבי כדורגל, ויותר מכך - לאוהדי גיבורי-העל שהפכו את כישרון הכדרור שלהם לתעשייה של מיליארדי דולרים. השנה, המונדיאל מביא איתו שוב מפגשי יוקרה באווירה לוהטת, שעות צפייה בלתי הגיוניות, והזדמנות למתנה המושלמת לבן המתבגר. מתנה יקרה ביותר, כזו ששקולה היום למחיר של מכונית לפחות. בדיוק לפני שישים שנה, קיבלתי מתנה כזו לבר המצווה שלי. שנת 1966. קיץ של פרשת "שלח לך" בבית הכנסת ביל"ו בתל אביב, שם עליתי לתורה. כנהוג באותם ימים, האירוע הניב