לא ממש עובדת, רק מתפרנסת. אוספת שקל ועוד שקל, לא מבקשת טובות מההורים. שמרטפות, שעורי עזר, סייעת בגן ילדים, מלצרות ועוד כל מיני עבודות מזדמנות שעושים ילדי המילניום בדרך אל האקזיט שאף פעם לא מגיע, להבדיל מבעל הבית שתמיד מתייצב בתחילת החודש לקבלת הצ'ק החודשי שלו.
מאושרת, שמחה בחלקה, שומרת על אורח חיים בריא וחסכוני; למספרה או לטיפוח ציפורניים לא הלכה כבר שנים, ומאז האירוע המכונן ההוא, לא קבלה אף פעם טלפון מפקידי הבנק לגבי חשבון העו"ש שלה. בהחלט אבו – שקל. ילדה בעלת ערכים. ילדה שמזמן היא כבר אישה ורק ההורים שלה עדיין מתייחסים אליה כילדה.
הדור שלנו, פרס כנפיים והמריא. עם או בלי עזרת ההורים . בשנות השבעים תמיד אפשר היה למצוא דירת שיכון בשכונת שוליים בין פתח תיקווה לראשון לציון ובעזרת גינדי ומשכנתא שקלית מפחידה, להתחיל בשלושה וחצי חדרים עם מרפסת בדרך אל האושר. כיום, אין סיכוי.
זה נס כלכלי שהחבר'ה הצעירים מצליחים לשרוד את המבוך המורכב בדרך לדירה משלהם. דירה מתקלפת בפלורנטין, דירה בהגרלה, דירה בשכירות לא שפויה, דירה בצד השני של הפקק תנועה, במחיר למשתכן, דירה בטווח חצי שעה מתחנת רכבת שלא תמיד עוצרת, יחידת מגורים במושב שממנו אפשר לנהל עבודה ב-REMOT, רק שעדיין אין שם אינטרנט מהיר, כך שצריך כל בוקר להגיע ולהתנחל בבית הקפה שבמרכז הקניות האזורי בכדי לנהל זומים ולהעביר ברשת את כל הקבצים שעבדו עליהם בלילה אמש אחרי שהילדים נרדמו לקול המואזין וניחוח משק החי של השכן במושב.
כהורים, אנחנו לא ממש מבינים איך הם שורדים. את החוגים, מטפלות שלא מגיעות, ההסעות לחברות והזום עם המורה, את מסיבות יום ההולדת המושקעת באביזרים שמוזמנים חודש קודם מסין, בתחפושות המוזמנות מ-EBAY מיד אחרי החנוכה, כשההורים עצמם עובדים במשרות תובעניות, בונות לעצמן קריירה אחרי הרבה שנות לימוד באוניברסיטה בחוגים ופקולטות שאין לנו באמת מושג מה לומדים שם, ובטוח שעם הציונים שלנו בבגרות או הפסיכומטרי לא היו מקבלים אותנו אליהם.
הילדים שלנו גיבורים. אני מבין שהיום, אם אחד מבני הזוג לא עובד בהיי טק, אין להם כל סיכוי לשרוד כלכלית את רמת המחירים בארץ. מי שבן מזל ועובד בתעשייה החכמה והנדיבה, ביש מזל וכנראה חייב להתגורר בעיר היקרה בעולם למחיה - מצבו בסוף החודש על הקשקש, אלא אם הוא ממש תותח. גם אם הוא ממש מוצלח – אז הוא גר בדירה הנמצאת בטווח קורקינט חשמלי מהמשרד ויכול לוותר על מכונית כי באמת אין איפה להחנות אותה באופן חוקי בעיר הבלתי אפשרית הזאת. בתעשייה הכי בלתי יציבה, שאחרי ששלמה מענקי חתימה של מאות אלפי שקלים לגייס את טובי המוחות, בעוד כחצי שנה תפטר אותם כי רוב הכסף שגויס, התאדה במסיבות התדמית, במשכורות העתק, בין מגשי הסושי והעיסוי הפרטי בהפסקת הצהרים במשרד, בקריסת השקעות ובפקיעת הבועה, שהיא בעצם החיים האמיתיים של הילדים שלנו.
להצטרף למרוץ העכברים או לחפש את החוף המובטח? לגור בפריפריה ולעבוד בשתי משרות, או לנדוד לאי יווני אטרקטיבי לכתוב את שירת חייך; להמשיך לחיות במרחק כמה רחובות מההורים או להיסחף לחוף עם גלים סוערים בקריביים ולממש את פנטזיית גלישת הגלים עד לקצה הצינור המושלם.
ברגשות מעורבים אני יכול לשתף כי חדת הקרן הצעירה שלי המירה את גלי וול-סטריט הסוערים בעליה ובעיקר בירידה - היא בחרה לגור באי נידח קטנטן אי שם בקריביים, במרחק יממה של טיסות בכיוון אחד מנתב"ג. רק שכשאצלה יש גל עולה או יורד - היא מוציאה את הגלשן לים ומרוויחה בגדול את הכיף של חייה.
1 Comment