בצד

חמישים שנה אחורה, עם קצת ניסיון חיים ותובנות מסוימות על עצמי – אני מודה. כנראה שבאמת לא ממש הייתי איש של חבר'ה. תראו איך כולם מעורבבים, דחוסים, מכווצים לחבורה אחת מגובשת, ומי עומד בצד, בתנוחת גוף שמשדרת בבירור – אני ואתם.

רובם היום עדיין חברים שלי, רק שאני כנראה לא ממש הייתי חבר אם אני עומד ככה. בצד. לא מחובר.

היחיד שבא עם משקפי שמש לטיול שנתי, עומד בכתף ימין קצת שמוטה, תנוחה שאני מוצא עד היום בצילומים, כתף שנשמטה בגלל ילקוט כבד עמוס ספרים שאהבתי לקרוא או סתם פגם מולד שמניע אותי בחדר כושר עד היום לעבוד יותר על שרירי הכתפיים והחזה... כאילו שזה חשוב או יישר אותי בישורת האחרונה של חיינו.

מצאתי את הצילום הזה לאחרונה בבלוג של שכבת התיכון שלי. פינת נוסטלגיה מדהימה עם אוסף שמות ותמונות של האנשים שעיצבו את השנים היפות בחיינו. זיכרונות שבמבט לאחור רק יכולים להעלות חיוך כשאנו מבינים כמה היינו תמימים, עם מקסימום פוטנציאל, להגיע לירח או להגשים כל חלום.

תסתכלו על הפסים. חולצה אחרת מכל מה שהבנים בצילום לובשים. פסים, ולא בכדי להראות רזה. פסים, כי זה היה באופנה. קרנבי סטריט. ילד עם מודעות, או פשוט דור שלישי למשפחת חייטים מנחלת בנימין לפני שאופנת שוק הכרמל כבשה את הרחוב.

אני מסתכל על החבורה הזאת, ויודע לאן הגענו. מספר פרופסורים, מהנדסים, עורכי דין, נשים מדהימות ומוצלחות בכל התחומים, חלקן יותר מהגברים. אנשים שהצליחו. לא רק מבחינה כספית. ילדים של צפון תל אביב, בוגרי בית ספר תיכון עירוני במגמה של החכמים, הרבה שנים לפני שהפכו את המקום לתיכון לאומנויות וקולנוע, בשנים בהם הבנתי מה זה חשבון דיפרנציאלי, את רזי הדקדוק העברי ועם אילו בנות אוכל להגשים עוד כמה פנטזיות. שהיו לכולנו.

עומד בצד. לא ממש משתלב. ואי אפשר לפספס את זה. שכנראה פספסתי משהו מכל הביחד החברתי שהיה לנו בכיתה.