היי, סופ"ש נעים חבר.ה שלי. אחרי לילה לבן בעיר הכי כיפית שאני מכיר, לקראת לילה שמח נוסף עם החברים הוותיקים שלי ממערך הבקרה איתם אחגוג שוב את תום העשור השביעי בחיי, משתף אותך בטור האישי השבועי שלי.
כרגיל, מצרף הטקסט המלא לכבדי הפונטים ומאותגרי הקריאה ממסך הטלפון:
מכוניות קטנות, נהגות גדולות
יום הסבא. היום בשבוע בו אני משובץ באקסל המשפחתי להוציא את הנכדה מבית הספר "צוקי אביב" בצפון העיר שנמצא מעבר לכביש ומחייב מבוגר אחראי לחלץ הילד מחסות מערכת החינוך ולהעביר אותה את הכביש לבילוי מול מסך הטלוויזיה בבית הממוזג. תרומתי הצנועה במפעל המשפחתי הבנוי על תעסוקה מודרכת לנכדים קצרי קומה ומרובי אנרגיות בצורת מופעים במתנ״ס, רחצה בבריכה שכונתית, בניית ארמונות בחוף תל ברוך, סיפורי הדוד משה, איציק והגיטרה או בכפוף לנפלאות משבר האקלים - פגש שכבתי על מגלשות המתקנים בגן המשחקים השכונתי.
בואו רק נעבור בשלום ובחיוך את האחה״צ בואך ארוחת ערב לקראת שקיעה, סבתא על מקלחת משותפת של כל הנכדים באמבטיה, וחצי שעה מול המסכים עד לטכס כיבוי אורות, וסבא משוחרר, כי האפוטרופסים האמיתיים של הילדים חזרו רק עכשיו מהעבודה. "ילדים, ממש התגעגעתי אליכם. ביי!"
ומאחורי אני עוד שומע – "תודה אבא, נתראה ביום ששי אצלכם!"
ארבע עד שבע – השעות הגדולות של המכוניות הקטנות. אוטו קטן, יעני "רכב שני". מסיע לאומי משפחתי לשינוע ילדים בשעות אחר הצהרים. הנהג.ת, הורה תורן שסיים עבודתו בשלוש ואץ הביתה לעבודה האמיתית. אבא או אימא לסירוגין עם סיוע של סבתא נחושה מתוגברת בסבא רוטן, תורנות שתימשך כנראה עוד הרבה ימים, והעומס ירד לקראת פרישתם העצמאית לבקו"ם. כלומר – גם לשם נלווה אותם עם דמעות.
מלא הערצה להורה, עם כל המהפכה המגדרית זה בעשור האחרון זה באמת לא משנה אם מדובר באימא או אבא שנפל בחלקו העונג להתייצב בפתח המועדונית בשעה ארבע עם עגלת טיול ריקה, ולצאת משם עם ילד מנומנם משנת צהרים - בניסיון לסגור את היום עם חיוך...
כסבא תל אביבי גאה שמחכה לנכדה שלו בול בחמישה לארבע, עומד בפתח המועדונית שלנו, וצופה מהצד בחוויית ליקוט הילדים בהורה התורן הבודד, מוקף בילדיו, חלקם אולי חברים של ילדיו אותם התנודב לאסוף גם, בדרך אל הרכב הפרטי שלו למשימה היומית. אבל, לך תושיב שלושה נוסעים תת תקניים במושב האחורי של מיני מכונית. ילדים, המוכנים לצאת למלחמת חורמה ביניהם על כל נושא.
ביחוד הערצתי לאימהות - מכוניות משפחתיות קטנות יחסית עם נוסעים קטינים ונהגות גדולות. איך הן מצליחות להסתדר עם המהומה הקבועה שמאחור, להגיע עם חיוך לחברה, לשתות ביחד קפה ולהחליף כמה מילים, לשכנע את כנופיית השיעים ההרסנית לנטוש את שדה המערכה ולחזור הביתה בשלום, בלי לעשות תאונה (טאץ' ווד) עם מכוניתן הקטנטנה והבלתי מוגנת? (מצרף לעיונכם איך נראה רכב הסעות משפחתי אחרי סבב שכונתי לא מוצלח במהירות 30 קמ"ש)
ואני, הרי כל הילדים במושבים האחוריים הם הנכדים שלי, ליד ההגה יושבות הבנות המדהימות שלי, ואני – שנכנס להתקף חרדה יום לפני "היום שלי" כסבא תורן בחלוקת נטל ההסעות המשפחתי, יותר ממצדיע להורים הצעירים אותם אני פוגש בפתחי טרמינל הילדים השכונתי, בפתח המועדונית בארבע אחה"צ. שלום לסייעת, אני סבא של אלכס, תוכלי לקרוא לה בבקשה?
Comments