עם כל השותפות והאהבה אצלנו בבית – אני מוקיר את החברים שמחכים לי על בר האספרסו השכונתי שלנו לשיחות נפש קצרצרות על הבוקר. תענוג קטן, בדרכנו לרענן את מלאי החלב והירקות במקרר, בשליחות המשפחה.
לטעמי, אין כמו לעצור לכמה דקות לשיחה כנה וישירה, להשוואת רשימת הקניות שקיבלנו, לשיחה על שוק המניות האמריקאי שנסגר ערב קודם בסערה, אף מילה על הבחירות המתקרבות ועל החלטות גלובליות עקרוניות בצל משבר האקלים הגלובלי: האם מזג האויר יאפשר לנו בהמשך היום לרדת לשפת הים למשחק מטקות קצר...
לא כולם אוהבים את טעם הקפה. כולם אוהבים "להיפגש לקפה". מכת הקורונה רק הדגישה לכולנו, כמה אנחנו חיות חברתיות. מוכנים להתפשר על הכול – העיקר שניפגש, אפילו על ספסל בגינה הציבורית, באלתור עם כסאות ים מתקפלים שנשלפים בתא המטען לדשא בקרן הרחוב. קפה? – אני תיכף מגיע!
בקפה "לקחת", בכוס שירדה אתנו מהבית, במיכל טרמי שפעם היינו משתמשים בו בנהיגה למשרד – רק שמזמן אנחנו לא נוסעים למשרד, אפשר גם להכין תרמוס זוגי ולחסוך את המעבר ועמידה בתור בבית הקפה. שומרים על ריחוק חברתי מרבי מפחמימות פתייניות ונפגשים ישירות בספסל מול נדנדות הילדים בגן השעשועים השכונתי.
תרבות העבודה בזום, האפשרות לרדת מהבית בין ישיבה אחת לשנייה כשהמצלמות נכבות, הגמישות היצירתית שמפגישה אותנו מחייכים מחוץ לבית, במסכות וכמובן קפה, להפסקת סיגריה קצרה עם חבר, שאצלו כבר אין הפסקות – הוא בחל"ת ארוך טווח, עד מות הווירוס או החברה בה עבד, שנכנסה להקפאה במימון משרד האוצר.
קפה ומאפה, קפה בכרטיסיה מנוקבת בתקווה להגיע לקפה עשירי חינם, קפה באפליקציה עם עשרה אחוז הנחה לטוענים מראש, קפה על חשבון החבר – כי היום תורו להזמין, וקפה על חשבון הבית – כי אתם לקוחות כל כך מושקעים עד שבעל הבית מחליט לצ'פר אתכם הפעם.
זה ממש לא משנה כמה עלה לנו הקפה, זה בהחלט שווה. אין מחיר לתחושת ה"ביחד", אותה הרגשה אינסטנט הנוצרת מיד בכניסה להיכל הקופאין.
תענוג שכונתי קטן בימים בודדים של סגר, חל"ת, געגוע לנכדה צעירה לא מחוסנת ומחשבה על נכד, אזרח אמריקאי בגלל שנולד שם, שעדין לא נפגשנו אפילו לשוקו , בגלל שבוועדת החריגים געגוע חילוני של סבא מחצרו של האדמו"ר "הרב אשי" ברמת אביב לא היווה נימוק מספיק לקבלת אישור יציאה מהארץ...
Commentaires