אתם בסדר?

חג שמח. הסדר החדש מגיע במוצ"ש לתל אביב. ברכות למי שנשאר בארץ ולא מילט עצמו מהאירוע דרך נתב"ג . למי שהכין אירוע חגיגי משפחתי עם סיפורי מורשת מאז פרעה ועד הלום. למי שמתארח. למי שיפגוש בסדר את כל מי שנמנע מלפגוש כל השנה. ובעיקר למי שטורחים כבר חודש שלם על עיצוב השולחן ותכנון התפריט הלא ממש מקורי גם השנה. מרק עם כופתאות, חזרת עם מנות ראשונות מגעילות, קצת מצות ומנה עיקרית קלאסית שתתאים לכל עשרים האורחים שהתקבצו אצלכם הערב, עם המכנה המשותף הקולינרי הכי בסיסי שיש. חוץ מבן הדוד הטבעוני שהגיע עם קופסת האוכל הפרטית שלו מהבית...

בהצלחה לכל מי שמארח ועסוק הבוקר בספרינטים מהירים למרכול להשלמות של הרגע האחרון. "מאמי, תוכל לקפוץ רגע לסופר ולהביא לנו עוד זר כוסברה בבקשה?"

הנני! הפתיח לסדר פסח. הערב המשפחתי הכי ישראלי מבחינתי. אירוע בו אנחנו חוגגים את היותנו עם. חופשי. בארצנו. ביחד.

נכון שזה עוד אירוע חוצה משפחות. מפגש סדרתי דו שנתי מחזורי. פעם אצלנו, ופעם אצל ההורים של הצד השני. תמיד יש לפחות עוד צד. כל שנתיים אתה אחראי על האפיקומן ואת על הדג הממולא, מצוות רחץ והכנת החזרת החריפה השנה יותר מחלפיניו מקסיקני קטלני, ועוד תפקיד אחראי - ליקוט האורחים לשולחן אחרי הסעודה להשלמת הקראת ההגדה. משימה חשובה גם אם הדודה לוחצת לצאת כבר לדרך בחזרה לביתה כי צפויים הערב פקקי תנועה מסוכנים של נהגים מבוסמים בארבע כוסות יין לפחות...

תל אביב של ערב פסח. עיר הצעירים מחד שחוזרים לערב אחד להורים בערי השינה, והסבים הוותיקים שמוזמנים לערב משפחתי אצל הילדים והנכדים בפריפריות הרחוקות. עיר של קצוות אשר מתרוקנת לקריאת המה נשתנה אצל המארחים התורנים במשפחה.

ערב בו אסור להשאיר פצועים לבדם בעיר. שולחן סדר עם כיסא פלסטיק צהוב ועליו תמונה. אירוע של זוגות מתאחדים, רווקים מצטרפים, חד הוריות מתכנסות, חברה של הבת שהוריה חוגגים עכשיו בניו זילנד; שולחנות מתארכים להוספת עוד כמה כסאות לבודדים מאומצים שפגשתם בחדר כושר השבוע עם מבט עצוב כי לא הצליחו למצוא כרטיס מילוט לסלוניקי לחג הפסח.

בין המצות לשאר מצוות החג, בין האפיקומן לחד גדיא, בין הקניידלך לקומפוט ובין בני הדודים האהובים שלי אותם אני פוגש פעם בשנה, בכולנו מסובין. בערב בו כולנו עוברים לארמית ספרותית - אז מה נשתנה השתא?

השנה כולנו פחות יהודים. לפחות התל אביבים. מדינת תל אביב מתקרבת לעצמאות. התל אביבים מסביבי כבר לא סבלניים. אצל יותר ויותר שכנים שלי הממלכה האורבנית שלנו עדיפה על משפחת המלוכה וחסידיה החרדים.

הסדר. אירוע מסורתי, אותו חוגגים כל היהודים על הגלובוס על פי פורמט ידוע וקבוע אלפי שנים, בו זמנית בכל רחבי העולם, סביב שולחן ערוך בנוסח "כולנו מסובין" מוקפים בקניידלך וכבד קצוץ של דודה מרים. במדינת הישראלים של אחרי תשפ"ד, אנחנו כבר. שונים מההם שהחריגו עצמם מהחובה הבסיסית בשכונה המזרח תיכונית שלנו ומעדיפים למות ולא להתגייס. החרדים ממדינת גולדקנוף וחבריו.

השנה, כשאנו בעיצומה של מלחמה מתמשכת, השיח מסביב לשולחן סדר הפסח, יהיה שונה. הערב כבר לא תדברו על הטיול הקרוב לספרי בקניה או בטן גב בכרתים. הפעם זה יהיה - מעבדות לחרות. מקונספציה להישרדות. מיד גם מגיעים לשיחת גאולה מתופעה קשה בה היהודים לבושי השחורים, שאשכרה מיותרים לישראלים התל אביביים.

ניסים כבר לא יהיו פה. לא משנה כמה תפילות יישאו כל האברכים. מה שאוגדה נוספת שיכולה הייתה לקום אילו יהיה גיוס חרדים לחיזוק עתידנו - אף ריבונו של עולם לא יועיל. בחינוך התל אביבי שלי עוד מהבית, אני יותר מאמין בתשע מ"מ מאשר בתרי"ג מצוות. בעזרת השם. הערב המשפחתי הכי ישראלי. סדר פסח בתל אביב, שנה וחצי אחרי הכאוס שקרה פה. כולנו נפגשים, נאכל יותר מדי, נייחל לשחרור החטופים, ונשבע בפעם המי יודע כמה – "לעולם לא עוד!" (כלומר לא עוד כופתאות, חרוסת או מצות). שנאמר – " מצא אישה מצא טוב, מצה עם ממרח שוקולד עוד יותר טוב."

ואז, לאחר מימונה, כולנו נפנה לרופא כדי לקבל זריקות קסם להרזיה.