בזבוז זמן

לפני שנים, עוד כשהיינו צעירים, אחרי ששמעתי כי מאיר נהרג במלחמה ההיא, הבנתי שאין לנו עוד הרבה זמן, והמשכתי לבזבז אותו.

אנחנו חיים, כמובן מאליו וקל לנו לא לחשוב, על אחרי, כשבאמת כבר לא נחשוב. חוגגים את החיים. רוקדים את הצלילים ולא מדמיינים אירוע כמו מסיבת הנובה או צו 8 שנגמר ב"עכשיו מותר לגלות כי..."

כשליוויתי את אמי במסע ארוך ומתיש עד לדרכה האחרונה, "סחבתי את האלונקה" במשעול בין המחלקות הסיעודיות והתרכזתי רק בשאלה, עד מתי. כמה זמן לוקח לה לסגור עניינים, כדי שאני אמשיך לבזבז את זמני.

 תל אביב. עיר ללא הפסקה. מחוז בו הזמן זורם פי שתיים יותר מהר מערי השינה סביבה, עיר שמנצלת את הזמן ביעילות. הלכת לשנ"ץ - החמצת קונצרט צהרים בהיכל התרבות. הלכת להפגנה בקפלן, הפסדת ג׳אז בנמל. אתם קצת מסוכסכים בשבת בבוקר בגלל ריב דבילי מאמש - הלך לך זמן ריקודי העם בגני יהושע עם המרקיד הקבוע והרוקדים המושבעים.

תל אביב, אחלה מקום לשרוף בו בכיף את הזמן הקצוב.

בשנים האחרונות אני שומע מחברים - על מחלות, גידולים, תעוקות ואשפוזים, כאילו אני חסין.

לי זה לא יקרה. חדר כושר חמש פעמים בשבוע, דיאטה כשצריך, ויסקי, סקי, צלילות, והרבה חברים סביבי….

איזה שטויות אני מספר לעצמי.

מספרים לי שלחברה מהכיתה היה גידול לא סימפתי אבל עכשיו היא בסדר. לאחרת מכיתה מקבילה גם היה גידול, ועכשיו היא כבר ממש לא בסדר, ואז אתה מתקשר אלי מטיפול נמרץ עם בעיות לבביות.

א. מספר לי על מחלה שיצא ממנה, ואחר כך מ. חלתה ונשבר לנו הלב. הכי מדאיג אותי כשאני יודע שמישהו מאיתנו לא כתמול שלשום, אשתו עדכנה אותי מאחורי גבו, שנדאג להוציא אותו מהבית ומהדיכאון, אבל הוא דבק בסיפור שלו.

וואלה, אצלי הכול בסדר….

בפגישות "אספת כיתה", פרלמנט חברתי עם מכנה משותף בבית ספר יסודי "דובנוב", כל פעם מזכירים את אלה שכבר לא. מהססים לדבר על אלה שחולים, שבטיפולים, שנעלמו לנו למספר חודשים, עם הרבה תשובות מעורפלות על שאלה פשוטה - מה שלומך?

 בפגישות, עומדים בצד ומתלחשים עם הדוקטור הכיתתי על תוצאות חריגות בבדיקות האחרונות, ובלבבי אני מתפלל שהפגז המחלתי הבא לא ייפול לי דווקא עלי. כולה בן 70. מה קרה, זה ה 40 של פעם, לא?

איזה שטויות אנחנו מספרים לעצמנו,  מקווים שיהיה בסדר. הפחד הכי הגדול שלי הוא לאבד צלילות, מתאמץ  לשמור על מהירות המחשבה של פעם והיכולת לשים פאנץ' מצחיק במקום ובזמן….

אתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר,  אבל לא תודו שזה גם מעסיק אותכם.

אתם הרי צעירים בני ששים פלוס,  בריאים ושאננים לנצח.

עברנו ביחד את שמחת תורה תרפ"ד בציון "עובר בקושי", ואחרי שנה של תעוקה, מצבנו יותר ממדאיג, עם יתרת זמן שאוזלת כשעון עם חול מהדיונות של עזה…

נכון ששרדנו, אבל עם סדרי עדיפות אחרים. הזמן, שפעם הייתי מאוד נדיב אתו, הפך להיות הנכס הכי חשוב לי, ולנו.

יש אנשים שגוזלים או מבזבזים לכם את הזמן, יש אנשים שעוזרים לכם להתמקד ולנצל את זמנכם עם מי שאוהבים אותכם ומאפשרים גם לכם להישען עליהם במסע הפרטי אל האושר..

לקראת סיום אירוע תשפ"ד, אחרי שכולם יחזרו הביתה בשלום, נחשוב ביחד על היום שאחרי - תחשבו על הזמן שלכם, האוצר האוזל שלכם, עם התמקדות על האנרגיות הפנימיות המניעות אתכם. תחשבו מה באמת טוב לכם, מי מנצל את זמנכם ומי מעשיר את יומכם, כי באמת לא נשאר לנו הרבה זמן, לשטויות.